יתרו. כבר נתחכם ונתגדל בחברת משה. והיה נקרא בשם יתרו המבואר במכילתא ר״פ יתרו מתחלה לא היו קוראין לו אלא יתר וכשעשה מע״ט הוסיפו לו אות כו׳:
אחר המדבר. במדבר מיבעי אלא המשמעות שהיה משתדל להנהיג במקום שהוא יותר מדבר. ונמשך אחר מקום מדבר. והוא כדי שיוכל לההבודד ולחקור אחר אלקות וכדומה. ומשום זה. ויבא אל הר האלהים חרבה. שרועה אחר לא בא לשם משום שהוא מדבר שמם מחמת שהחורב ויבשת הארץ רבה שם. ואין שם כ״כ מרעה לצאן ג״כ. אבל הוא הנהיג את הצאן דוקא למקום שהוא יותר מדבר ואין שם רועה אחר. ומשום זה בא לזה המקום כשהוא לבדו:
מלאך ה׳ אליו. ביחוד לו. כי היו עמו עוד משרתים ועבדי יתרו. אבל לא התראה הענין רק אליו. וכדאיתא בריש מס׳ יומא קול לו קול אליו הוא שמע ואחרים לא שמעו. וכן כאן המראה הלז היה רק אליו. וכ״ה ברבה כאן:
בלבת אש מתוך הסנה. מן הסנה או מעל הסנה מיבעי. אלא פי׳ מתוך הסנה מאמצע הסנה דוקא ולא מצדדי הסנה. כמו ועץ החיים בתוך הגן. וע״ע ס׳ בראשית (ל״ז ז׳). ראה שבתוך הסנה להבת אש חזק ועז כדרך האש בשעה שנאחז בתקפו. ומ״מ אינו אלא בתוך הסנה. וענפי הסנה מכאן וכאן שלמים והאש אינו נוגע בהם. (וזהו) וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל. אם נפרש שהסנה דולק ואינו נאכל. אין מדויק הלשון איננו אכל. איננו נאכל מיבעי. ותו הא בסמוך קאמר מדוע לא יבער הסנה. והיה לו לומר מדוע לא נאכל הסנה. אלא הפי׳ שראה שהסנה בוער באש. מלשון כי יבעיר איש שדה וגו׳ דהיינו שהסנה מכלה את האש. שראה מתחלה בלבת. וכרגע נעשה האש חלש מעט מעט. ואין פי׳ והסנה בוער באש כמו וההר בוער באש. ושמוש ב׳ מורה פעם במקום את ופעם במקום עם:
והסנה איננו אכל. שאם היה הסנה אוכל בשלימות מחמת לבת אש שראה תחלה ניחא מה שאח״כ נעשה האש חלש שהרי שוב אין לו במה להתלהב הרבה. אבל הרי הסנה משני צדדיו הלא קיים. וא״כ היה דרך שלהבת שראה בתוך הסנה יהא נאחז גם בצדדיו ויגדל עוד האש. וא״כ הא שהאש נעשה חלש ע״כ שטבע הסנה הוא שהוא מכלה האש. והוא פלא. והנה ראה משה שתי ראיות. תחלה ראה לבת אש בתוך הסנה. והרי יודע שלא בא אדם לכאן והדליק אש בתוך הסנה. וא״כ התבונן שהוא מראה אלהות. וראה עוד הפלא השניה שהאש נפחת מעט מעט בלא טעם ע״פ הטבע. וגם אחר דכתיב וירא אליו מלאך ה׳. הרי מבואר שהבין כי הוא מלאך נראה בזה הצורה. כדי ללמדו בינה:
את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה. צדדי הסנה. מדוע אינו נאחז האש שבתוך גם את צדדי הסנה. והנה על הראיה ראשונה לא סר לראות מדוע דולק אש בסנה ואדם אין להדליק את הבערה. כי הבין שהוא בא להראותו שאש הדין וגזרת המלוכה לבה ובוערה בתוך הסנה. שהן עמו ואחיו השפלים ונדכאים. אמנם על הראיה השניה לא יכול להבליג את רוחו לראות איך הגזרות כלות ונפחתות. ואם היה ראה שישראל כלים ח״ו לא היה תמה מדוע הגזרות שקטו. שהרי אין עוד על מי לחול. וכל מה שישראל נפחתים והולכים כך הגזרות נתמעטות. אבל ראה שהאש כלה ונפחת בלי טעם. וישראל עמו אינם כלים כלל. ואם כן היאך יהיו הגזירות כלין. וזהו השאלה מדוע לא יבער הסנה ומי מעכב למלכות לכלות את ישראל ח״ו. וביקש לראות בסנה מי מעכב שהאש לא יהא נאחז בסנה. ומזה יבין מי מונע לכלות את ישראל:
מתוך הסנה. מאותו המקום שהלבת אש שם. משם קראו אלהים. והשיבו על השאלה כאשר יבואר בפסוק ו׳. אכן הראה בזה שקראו מן המקום שלבת אש שם להשכילו שהשגחתו שורה גם במקום המלכות והגזירות להטותם ולאחוז ברסן כשהשעה צריכה. וכענין שאמרו כ״מ שישראל גולין שכינה שם. ולא יהא סבור שהשכינה מבחוץ למקום מלוכה ושומר את ישראל שלא יגיע להם הגזירות לכליון אלא שהשכינה בפנים ומטה הגזירה כפי ההשגחה. וכבר ביארנו בחיבורנו על שה״ש עה״פ אם תמצאו את דודי מה תגידו לו. שהמה רואים השגחתו ית׳ עלינו יותר ממנו. והיינו משום שאופני השגחתו נראית שם ולא אצלנו:
ויאמר אל תקרב הלם. אל תקוה ולא תרצה לעיין בענין נשגב הלז אם לא באופן זה:
של נעליך מעל רגליך. ואם כי הדבר כפשוטו מ״מ יש בזה כונה נפלאה כעין משל ונמשל. וככל הדברים שעניני גשמים מורים על עניני רוחנים וכבר נתבאר בס׳ דברים בענין חליצת מנעל של היבם שהוא ענין התפשטות הגשמית. שלא יהא אחר רצון וטבע האדם כלל. כ״א מופרש כולו לשמים. כדרך אדם המעלה אשר שמו אדם בעצם כמו שביארנו בפ׳ מעשה בראשית. מיהו שם בענין חליצת המנעל אינו אלא לשעה באשר שאין כל אדם מחויב לעמוד בזה האופן כל ימיו. ולא כל אדם זוכה לכך. אלא שלצורך המצוה היה מחויב בכך כמבואר שם. אמנם מי שרוצה להתקרב לשכינה מחויב לחלוץ מנעלו. היינו לבוש הטבע. ועי׳ להלן ד׳ כ״ד:
כי המקום אשר אתה עומד עליו וגו׳. וכאמור מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב וגו׳. והנה בלי ספק שמשה רבינו קיבל עליו בשמחה רבה זה הענין. ונשל נעלו. במשל ובנמשל. והכין עצמו לנבואה. מעתה הנה סר לראות מדוע לא יבער הסנה. והשיבו הקב״ה
ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם וגו׳. כבר נתבאר בס׳ בראשית כ״פ. שהקב״ה התנהג עם האבות למעלה מן הטבע בפרט אחד. היינו עם אברהם אבינו במלחמה ומגן לפני כל קמיו וזה היה בזכות התורה שלמד א״א בכח למעלה מהטבע. באשר לא היה לו רב והוא שם לילות כימים ונבעו כליותיו חכמת התורה. ועם יצחק בפרנסה ובזכות עבודה שהיה עולה תמימה וגם עסק בתפלה כל ימיו. ועם יעקב במדת השלום למעלה מה״ט. בזכות גמ״ח שהיה יעקב עושה בזה למעלה מה״ט ושמירת מדת השלום בהפלגה. ע״כ היה ההשגחה עליו בזה בהפלגה. וזה משמעות אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי יעקב. לכל אחד הנהגה בפ״ע. אמנם כן היה ההשגחה על כל אחד בשלשה פרטים הללו. דגם אברהם היה מושגח בפרנסה ובשלום. וכן יצחק וכן יעקב בשני דברים האחרים. רק שזה היה בדרך הטבע בהשגחה פרטית. שהרי אברהם אבינו נתברך בפרנסה אבל לא בדרך נס. כי בשעה שהלך למצרים ונתעשר היה בדרך המצאה והשגחה פרטית. וכן יעקב אבינו מבואר בסה״י מלחמותיו הגדולים עם אנשי כנען והוא ניצל ולא נתפרש בתורה. היינו משום שלא היה בדרך נס נגלה אלא בנסתר בהשגחה פרטית וזהו הכנוי להלן אלהי אבותיכם. היינו הנהגה פרטית בכלל עם כולם. לבד שהוא אלהי אברהם ביחוד במלחמה ואלהי יצחק בפרנסה ואלהי יעקב בשלום. לפי מדת כל אחד ואחד שהוא התנהג למעלה מטבע האדם. אם בתורה אם בעבודה אם בגמ״ח ואהבת השלום. וכאן הודיע הקב״ה למשה בכלל טעם מדוע לא יבער הסנה:
אנכי אלהי אביך. עמרם וכדומה. שהיו מושגחים בפרטות. וזה ידע משה וכל ישראל דחסידיהם מושגחים בפרטות. אלא שלא ידע דכל ישראל ג״כ בהשגחה באו עליהם גזירות הללו מש״ה השיב הקב״ה דאנכי אלהי אביך הוא המשגיח ומגין על כלל ישראל:
אלהי אברהם. בהשגחה נפלאה בדרך נגלה בזה הפרט המיוחד לו כאמור. אלהי יצחק וגו׳. והוא תשובה כללית שלכן אין הסנה נבער מלבת אש הגזירות. כי השגחתי פועלת בזה. ומעתה אחר שהודיעו. עוד היה למשה מקום להסתכל באש איך נעשה הדבר שהאש אינו נאחז בסנה. והיה מבין דרכי השגחתו איך נשמרים ישראל מכליון. אבל אחר ששמע משה כי אך מעשה האלהים בעצמו הוא ויסתר משה פניו. לא בקש לשום עין על הלבת אש שבתוך הסנה:
כי ירא מהביט אל האלהים. לא מצא לב להסתכל איך הקב״ה מנהיג את עולמו. ואח״כ כשנתגדל וביקש לדעת דרכיו מנע ממנו הקב״ה וכדאיתא בגמ׳ ברכות ד״ה כשרציתי לא רצית כו׳. וגם אז לא ביקש משה אלא בשביל ישראל כאשר יבואר שם ברצות ה׳. אמנם עתה שוב לא נסתכל לדעת איך הקב״ה מנהיג תכונת הצרות ומשגיח על כמה מישראל לטובה ועל כמה לרעה. ולא נדבר עוד בזה. רק שהחל הקב״ה להיות מדבר בגאולה:
ראה ראיתי. כמה ראיות מה שלא צעקו כלל. כמו שביארנו לעיל ב׳ כ״ה פרישות ד״א. והשלכת הולדות ליאור בשנים שעברו זה שמונים שנה. והשפלת דעת ישראל בהמצאות פרעה. היינו שמפרש. את עני עמי אשר במצרים. ולא נצרך לפרש איזה עם. כי אין להקב״ה עם מיוחד אחר זולת אשר במצרים. ויותר היה להקב״ה לומר עני עמי ישראל. אלא פירש למשה דמה שרואה עניות הדעת של ישראל. ושפלות הנפש. אינו אלא משום שהמה במצרים. ולחוצים המה בצרות דחוקות וכדומה. אבל כשיצאו ויהיו בני חורין מוכשרים המה להיות עשירי הדעת ונפש גבוהה. הכל ראיתי מה שלא שמעתי. [ואין הפי׳ כת״א שעבוד עמי. ועי׳ להלן י״ז דשם הפי׳ כת״א וכתיב בא״א]:
ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו. נכלל בזה שני מיני צעקות. א׳ היא התפלה שעשו ביום מות פרעה ונזעקו כולם מה יהיה אחרית לרעתם. ב׳ מה שנאנקים בעת שהמה מוכים ונענים. וע״ז אמר. כי ידעתי את מכאביו. ולא צעקה של אנשים אוהבי בטלה הוא שצועקים על כל טורח. אלא המה סובלים כאב של כל האברים בהכאה וגם נכלל בזה כאב הלב מכמה צרות:
וארד. פי׳ ירידה זו לא כמו שפירשנו בס׳ בראשית י״א ה׳ גבי מגדל וכן בסדום. אלא מש״ה ירדתי עתה בגלוי שכינה כדי להצילו מיד מצרים. לא כאשר עד כה היתה השגחתי שלא יכלו. עתה תהיה השגחתי בשפע להצילם לגמרי שלא ישתעבדו עוד בהם. ובלשון מיד מצרים נכלל הא דאיתא במכילתא פרשה בשלח עה״פ ויושע ה׳ את ישראל מיד מצרים. כאדם שהוא אוחז את הצפור שאם רצה מיד הוא חונקו. וכאדם שהוא שומט את העובר במעי הפרה. ויבואר עוד להלן ו׳ ו׳ הכונה שהיו שתי מניעות לגאולה. א׳ שבראות פרעה ועמו שהקב״ה מכה אותם. היו יכולים לאבד את ישראל ביום אחד. ולא יהיה שוב מועיל כל פעולות ה׳. וזהו המשל הראשון של הצפור. ב׳ שהיו כמה מישראל שלא רצו לצאת ממצרים וכמשל העובר שאינו רוצה לצאת ממעי הפרה. ובכ״ז עשה הקב״ה עצות להוציאם וכאשר יבואר שם וזהו מיד מצרים:
ולהעלותם וגו׳. ואח״כ יעלה לארץ טובה ורחבה ושם יהיו עשירים בדעת וגבהות הנפש. ונכלל במשמעות טובה. אותו תועלת של רחבה. שהוא הרחבת הדעת. באשר במשמעות טובה הוא המביא לידיעת ה׳ והשגחתו שעפ״י מה שע״י עבודתו ותורתו מתנהג כל הליכות א״י. וכבר ביארנו בס׳ במדבר בדברי יהושע וכלב טובה הארץ מאד מאד. שאמרו כי השפעת טוב הארץ תלוי אך בהשגחת ה׳ ובמעשה תורה ועבודה וגמ״ח יע״ש. וא״כ ממילא מגביה את הרעיון והדעת. ונמצא תועלת של טובה דומה לתועלת של רחבה. שיהיו בדירות מרווחות שמרחיבות את הדעת להיפך מאשר המה במצרים:
אל ארץ זבת חלב ודבש. היא הבטחה בפ״ע שהיא טובה גם להליכות הגוף. ומש״ה אמר אל ארץ בפ״ע ולא כלל כאחד אל ארץ טובה ורחבה וזבת חלב ודבש. אלא דבר בפ״ע הוא. טובה ורחבה. יועיל להרחבת כח עם ישראל הרוחני. וזבת חלב ודבש. יועיל לחיי הגוף ותענוגי ב״א:
אל מקום הכנעני וגו׳. ולא אל ארץ הכנעני וגו׳ שהיא באמת אינו ארצם מעיקר הבריאה. אלא מקומם הוא שהמה יושבים שמה בשעה זו:
והחוי והיבוסי. ולא אמר הגרגשי כאשר אמר אל מקום ולהגרגשי לא היה מקום מיוחד אלא מפוזרים בתוך שש אומות. ומש״ה לא היו תופשים מקום וכשראו שישראל נכנסים לארץ עמדו ופינו לגמרי מחמת שגם בארץ היו טפלים להאומות אשר המה בקרבם:
ועתה הנה צעקת וגו׳. לשעה זו אינני בא להושיעם מנאקתם על מכאוביו. וגם אינני בא לראות ולפקוד על פרישות ד״א ולא על עון הבנים שהפילו ביאור שראיתי כי זה נמשך בעונשי המכות ועל הים. אבל לשעה זו באה אלי צעקת בני ישראל בתפלה לאלהי אבותיהם. מה יהיה תכלית השעבוד. עתה הנני לבשר להם שיהיה להם אחרית טובה:
וגם ראיתי את הלחץ וגו׳. היינו במה שבזה משפילים דעתם ונפשם. זה ראיתי ברגע זה. ובמה שיבא משה ויבשר להם כי הישועה קרובה לבא. תומ״י ירחיב דעתם ונפשם. וכמבואר להלן ד׳ ל״א. והנה לעיל אמר תחלה ראה ראיתי וגו׳ ואח״כ ואת צעקתם שמעתי וכאן אמר ה׳ להיפך הנה צעקת וגו׳ ואחר כך וגם ראיתי וגו׳. והיינו משום דלעיל שאמר בדרך כלל שהוא משגיח על ישראל. ע״כ מתחלה ראה את עני עמו בזמן הקודם בהפלת ולדות ובפרישות ד״א ובלחץ הדירה. ואח״כ הגיע הצעקה בזמנים המאוחרים במות פרעה ובשעת הנגישה. אבל בשעת פקידה לשעה זו הגיע להיפך. מתחלה פקד לראות תכלית לישראל. ואח״כ הרחיב דעתם במה שהודיע להם כי כן הוא ויקדו וישתחוו:
ועתה לכה. הזמינה עצמך. וכבר נתבאר בירושל׳ סוכה פ״ד וברבה שמות פ״ג. ויקרא פ״א. לכה וודאית. פי׳ משום דלך מיבעי. אלא דיוק תיבת לכה. דוקא לך. ואם אין אתה לא יהיה אחר זולתך:
ואשלחך אל פרעה והוצא וגו׳. אבל להעלותו אל הארץ לא אמר לו כמובן:
מי אנכי כי אלך אל פרעה. מה כחי בגשמיות שאוכל לילך אל פרעה. לא בכח ולא בגבורה נגד מלך אדיר כמוהו:
וכי אוציא וגו׳. קאי על מי אנכי. רק בהוראה אחרת מה כחי ברוחניות להוציא את בני ישראל ממצרים שנצרך להנהגת ישראל איש אשר רוח בו להלוך נגד דעת כ״א. ודייק. את בני ישראל. אשר ידע טבעם להיות סרבנים על דעת גדוליהם יותר משאר אוה״ע:
כי אהיה עמך. על השאלה הראשונה מה גבורתי נגד פרעה אמר ה׳. כי אהיה עמך. ומה שתרצה לעשות עמו אקיים. ואין כח וגבורה יותר מזה:
וזה לך האות. כי יהיה כן. ופי׳ וזה לך. לך ממש שתאמין ותדע בברור כי כן. וכמו לשון המקרא במלכים ב׳ כ׳ זה לך האות מאת ה׳ וגו׳:
כי אנכי שלחתיך. ובזה לבד תדע בברור אשר אראה שתצליח בשליחותך שהרי זה א״א אלא באופן שאהיה עמך:
בהוציאך וגו׳. זהו תשובה על השאלה השניה. ובזה אין מקום להשיב כי אהיה עמך למלאות דבריך מה שתגזר אומר על ישראל להעניש את המסרב ח״ו כי ענוש לצדיק לא טוב. והרי זה היה חשד של קרח וחבורתו שסברו כי משה ביקש מה׳ שאהרן יהי׳ כה״ג ושבטו וגו׳ הנבחר בישראל. והקב״ה ממלא בקשתו. וכמו שיבואר ברצות ה׳ בפ׳ קרח שמשה הראה לדעת כי לא מלבו יצא לבקש מהקב״ה להיטיב לקרוביו נגד רצון עם ה׳. וכש״כ להעניש את המסרב בו מישראל. וא״כ נשארה השאלה השניה מי אנכי כי אוציא וגו׳ ע״ז השיב ה׳ בהוציאך וגו׳. וידעו הכל כי אתה הולך רק בשליחותי. ולא יסרבו על דברי. וכל סרבנות היה בעת שחשבו כי משה מדבר מפי עצמו. כמש״כ להלן ט״ז כ׳. אבל משעת מ״ת ידעו כי הוא מדבר מפי הגבורה. ותיבות וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. קאי גם לפניו וכמש״כ וקאי גם לאחריו וכמש״כ הרמב״ם בהל׳ יסודי התורה פ״ח. ומשמעות וזה לך. הוא בשבילך כמו וישם ה׳ לקין אות. שבזה ידעו הכל כי אנכי שלחתיך:
אלהי אבותיכם שלחני אליכם. זה הלשון המציא משה מעצמו. שכך יאמר להם שהרי יותר מזה אין יודעים. אבל המה ישאלו לי. מה שמו. וידוע דאפילו המלאכים אין להם שם העצם כ״א ע״ש הפעולה. מכש״כ הקב״ה פעולתו הוא שמו. וא״כ יהיה השאלה באיזה אופן תצא פעולה זו הנפלאה לאורה. ולא אמר משה כי יאמר ה׳ אלהי וגו׳ באשר לא ידעו דהוי׳ הוא המהוה הכל וא״כ מהוה גם אורך ורוע גלותם. וכסבורים שהוא בטבע שלא בהשגחה. ועי׳ מקרא ט״ו:
אהיה אשר אהיה. אין האופן ברור כעת. משום שזה תלוי בהכנת המקבלים. ואם כן אהיה מתנהג בפעולתי כפי אשר אהיה בכח ישראל אשר יתנו לי כ״י. ולפי הנראה היה ראוי לומר אהיה כאשר יהיו. והיינו כפי אשר יהיו המה עדת ישראל במעשיהם. כך אהיה במעשי. אבל באמת ג״ז יוצא מהשגחת ה׳ שיהיו ישראל ראוים לזה האופן או לזה. ואם שהוא לפלא בדעת האדם מ״מ כך הוא ונתבאר בס׳ דברים בברכת משה לבנימן ע״פ ברייתא דמכילתא במשל נפלא למלך שצוה לבנו הגדול להקיץ אותו בג׳ שעות ביום. ולבנו הקטן צוה להקיצו בבוקר כו׳. והנמשל מבואר שם שנתן הקב״ה דעת לשבט יהודה שיהי׳ ההשגחה בעת קריעת ים סוף בדרך הטבע. ולבנימין נתן בדעה שיהי׳ בדרך נס נפלא ומי שנתגבר באותה שעה הוליך את אופן קריעת ים סוף אחר רצונו ודעתו ובאשר שניהם כיוונו לש״ש נתן הקב״ה שכר כל שבט לפי דעתו כמבואר שם באורך. והרי לפי המשל המלך עצמו חנן את רוח בניו. כך הקב״ה חנן את רוח דעת השבטים היאך יחשבו. ומשלם שכר לפי מחשבתם. וזה הפלא הוא הק׳ המפורסמת בידיעה ובחירה. והישוב המפורסם הוא מאמר ה׳ כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. וא״כ לא מה שיפלא בשכלנו איך הוא. יפלא ממנו ית׳. אבל ברור הדבר שכך הוא בכל דור ובכל דעת מנהיג הדור לפי הכנתו נמשך אחריו ההנהגה. ומי תכן את רוח הכנתו ג״כ ה׳ המהוה הכל. מש״ה אמר ה׳ אהיה אשר אהיה. כפי אשר אכין דעת המקבלים. וכך יהי׳ ראוי להיות הפעולה:
ויאמר. הוא מאמר בפ״ע. לא כמו שאמרת אם ישאלו מה שמי. אלא מתחלה. כה תאמר לבני ישראל אהיהשלחני אליכם. השילוח הוא ברור שתהא הגאולה עכ״פ אך אופן הגאולה היא עתידה להתברר:
ויאמר עוד וגו׳ כה תאמר וגו׳. לא כמו שאמרת שתאמר אלהי אבותיכם שלחני. אלא כה תאמר ה׳ אלהי אבותיכם אלהי אברהם וגו׳. ואינו חזרה ח״ו מאשר אמר תחלה אהיה שלחני. אלא שניהם אמת ומוכרחים לענין דבמה שאמר תחילה אהיה שלחני נתבאר דיש הרבה דרכים למקום ונתברר עוד לפי השעה. אבל לא נודע בזה כמה דרכים יש. ובמה תלוי חלוקי האופנים ע״כ הוצרך לפרש באר היטב. ומתחילה אמר. ה׳. לא יחשבו שאני אלהים דמשמעו משגיח בשעת הצורך שרואה עושק. אבל בל״ז הכל נעשה בלתי ידיעתו וכמש״כ בס׳ בראשית נ׳ כ״ה. אלא ה׳ המהוה הכל הוא אלהים. וא״כ גם צרתם ואשר נעשה עד כה הוא בידיעה אלא שנעלמה מדעת ב״א כאשר יבואר עוד:
אלהי אבותיכם. בדרך הטבע רק בהשגחה פרטית בכל דבר שנדרש לשלשה אבות כמש״כ לעיל ו׳:
אלהי אברהם. בדרך נעלה המיוחדת לאברהם והוא מה שנוגע למלחמה עם רודפיו:
אלהי יצחק. בדרך נעלה המיוחדת ליצחק היינו בפרנסה:
ואלהי יעקב. בדרך נעלה המיוחדת ליעקב היינו בשלום. וזה השם שיש בו כל הכחות כולם הוא שלחני. ובאיזה אופן מאלו הכחות תהיה הגאולה ע״ז היה המאמר הקודם אהיה שלחני:
זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. לא אמר ה׳ זה שמי וזכרי לדור דור. אלא חלק לשנים היינו חצי השם הנזכר פה שמי לעלם. וחצי השם הוא זכרי לדור דור. והכוונה פשוטה דה׳ אלהי אבותיכם שהוא הנהגה בטבע בהשגחה פרטית לפי המעשה הוא לעלם. משא״כ אלהי אברהם וגו׳ בדרך נס אינו מצוי כ״כ רק ליחידים שראויים לה או לצורך השעה. מש״ה אינו אלא זכרי לדור דור :
לך ואספת וגו׳. אחר שהודיע בדרך כלל. הנהגת ה׳ עם ישראל. צוה עליו איך לעשות בשעה זו:
אלהי אבותיכם נראה אלי. הפסיק בתיבת נראה אלי בין אלהי אבותיכם. בין אלהי אברהם וגו׳. להבינם שנראה מתחלה אלי ראיה לחוד שבא בזה להראות שהוא משגיח עליכם שהגזירות לא תכלינה אתכם. ואחר כך בא בשם אלהי אברהם וגו׳ לאמר פקד וגו׳ ובזה מתיישב אריכות הלשון אלהי אבותיכם אלהי אברהם וגו׳ והיה די לומר אלהי אבותיכם אברהם וגו׳ ואינו דומה להא שכתוב כ״פ אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. דשם בא ללמדנו חליפות אופני ההשגחה כמש״כ לעיל ו׳ וט״ו. אבל היכן דכתיב אלהי אברהם יצחק ויעקב לכולם ביחד היינו השגחה נסתרת לכולם בשוה א״כ היינו אלהי אבותיכם והיה לו לכלול עם אברהם וגו׳ אלא הפי׳ שהוא מדבר בשני אופני ראיות. ראיה ראשונה להודיע כי הוא משגיח על ישראל שלא יכלו. ואח״כ היתה הראיה בשם אלהי אברהם וגו׳ לאמר פקד וגו׳:
אתכם. אפילו לא היה נעשה בעולה כ״כ. מ״מ הנני פוקד מצד שאתם בני אברהם יצחק ויעקב. ומה התכלית מזרעם בזה האופן וע״כ הזכיר ה׳ שמות האבות להעיר אהבה לזרעם:
ואת העשוי לכם במצרים. מצד העול הנעשה. וכ״כ הספורנו:
ואמר. ולא אמר בקיצור והנני מעלה אתכם וגו׳ באשר שעדיין לא הגיע שעת הגאולה אלא יהי נמשך עוד איזה עת עד שיעבור עשר מכות כדי להראות כחו וגבורתו ית׳ כמו שיבואר בריש פ׳ בא. עד שיגיע לגאולה. ע״כ הודיע שהנני אומר שיהיה כך. אבל לע״ע איני עושה זאת:
מעני מצרים. כאן הפי׳ משעבוד מצרים כת״א. מש״ה כתיב כאן מעוני מצרים. ולא כלשון שאמר ה׳ למשה מעני עמי אשר במצרים שפירושו שם עניות הדעת. שכאן מדבר לישראל והמה אינם מרגישים בעניות דעתם. ומש״ה לא כתוב כאן אל ארץ טובה ורחבה כדלעיל. שזה ג״כ להרחבת הדעת כמש״כ שם:
ושמעו לקלך. מה שאתה בעצמך תדבר אז ישמעו הזקנים וילכו בעצמם ואז יהיה סדר הגאולה כפי שאומר הקב״ה עתה. אבל אח״כ נשתנה בכמה דברים ממה שאמר הקב״ה כאן למשה כאשר יבואר. והשנוי בא מסרבנות של משה שאלו לא היה מסרב ומשה בעצמו היה מדבר ושכינה מדברת מתוך גרונו היה מתקיים כדבר ה׳ ושמעו לקלך. אבל כאשר דבר אהרן ולא שמעו הוד קול משה כלל. שוב לא באו הזקנים ונשתנה סדר הגאולה והדיבור לפרעה כאשר יבואר. וזהו דיוק דבר ה׳ ושמעו לקלך ולא לדבריך. היינו קולו ממש:
נקרה עלינו. מלשון ויקר אלהים כפרש״י. ולא כת״א אתקרי עלנא. ועי׳ להלן ה׳ ג׳. ולא היה בזה הסדר שום דבור ה׳ לפרעה. רק המה משה והזקנים מספרים לפרעה שהקב״ה נראה אליהם. והראה בזה שמוכן להשגיח עלינו ולהפיק רצון כדרך אור פני מלך מלכי המלכים הקב״ה. ולשון עלינו במשמע על זקני ישראל המדברים וע״כ מבקשים מעצמם מפרעה. ועתה אחר שכן הראה לנו אלהינו חיי רוחנו:
נלכה נא דרך שלשת וגו׳. להודות לו ולברכו על הטוב והחסד. ומה שצוה הקב״ה לומר כן שילכו רק דרך שלשת ימים ולשוב. מובן שהיה כדי שיגיע לשאלת כלים בשפע רב. וגם כדי שיגיע מזה לרדיפה אחריהם ויצא מזה קריעת ים סוף. אבל לא צוה ה׳ לומר משמו שילכו דרך שלשת ימים. שהרי מפי ה׳ לא יצא דבר אשר לא יהיה כן. אלא המה מעצמם מבקשים זה המשך ויכול להיות שאח״כ לא יניחם הקב״ה לשוב כלל. וע״ע להלן ה׳ ג׳:
כי לא יתן אתכם. ברצון הטוב למלאות בקשתכם:
ולא ביד חזקה. אפילו כשתנסו עצמכם לצאת ביד חזקה ג״כ לא יניח בכח זרוע עוזו. ועי׳ להלן ה׳ ה׳:
ושלחתי את ידי. מה שבכחי לעשות:
והכיתי את מצרים וגו׳. לפי זה המאמר משמע שתיכף כשלא יניח פרעה את ישראל. יביא עליו המכות עד שישלח אבל לא היה כן לבסוף. וכ״ז נשתנה מחמת שנשתנה הדבור ושמעו לקלך. כאשר יבואר:
ונתתי את חן העם הזה. הבטיח בכאן ענין החן ושאילת כלים. באשר שהיה מוכן להחל וכלה. אבל אחר שנשתנה. ונשתהה הדבר עד משך רב אחר גזרת התבן. ואחר כך החלו המכות. ע״כ הוצרך הקב״ה לחזור ולהזהיר בשעת מעשה. וגם היו שינוים גם בזה המאמר של שאלת כלים ויבואר שמה ברצות ה׳:
ושמתם על בניכם ועל בנתיכם. שלא היו יכולים לבקש אלא כפי הצורך ולא יותר מן הצורך שלא יהא ניכר כי נוטלים שלא ע״מ להחזיר. ע״כ יעץ ה׳ שכ״כ יקחו אפילו יותר מצרכי עצמם אלא ישימו על הבנים והבנות אפי׳ שאין כן דרכם להתלבש כ״כ. אך רק כדי להציל מידם תשימו גם על הבנים גם על הבנות נמצא הי׳ דבר ה׳ בסדר י״מ. אשר משה בעצמו יהא המדבר. ולקולו יתעוררו כל הזקנים שלוחי ישראל לילך אל פרעה. והי׳ בזה מס״נ ואמונה שלמה שיהיו בזה כדאים לנס נגלה. והיו אומרים אל פרעה כי ה׳ נראה לישראל. ומש״ה מבקשים ממנו שיניחם לילך למדבר להקריב לה׳ וכאשר יסרב בדבר ישלח ה׳ את ידו בכל נפלאותיו. אבל לבסוף לא נעשה כן. כי אחר שלא שמעו לקול משה כ״א אל קול אהרן לא מצאו לב להאמין באמונה שלמה שימסרו נפשם לילך לפרעה. וע״כ לא היו ראוים באותה שעה לנס נגלה. עד שנתהוה גזרת תבן. ובזה היו כל מצרים ראוים לעונש כאשר יבואר להלן. והגיעו הנפלאות של המכות לא מצד הכנת ישראל אלא מצד שראוים היו לעונש נגלה. ועוד היו שינוים בדברם אל פרעה. והכל הוא תוצאות השנוי שהגיע ע״י שסירב משה בענותנותו:
